<h1>העיטור הלכ' מילה ח"ג</h1>
<h2>דף מו:</h2>
השביעי. גר מעובדי כוכבים שנתגייר כשהוא מהול. ומסתברא לן דסגי ליה בטבילה. וכתב רב אלפסי ובעל הלכות דגר אע"ג דאימהל בארמיותא צריך להטיף ממנו דם ברית ועד דמתפח לא מטבלינן ליה. ור"ח כתב שאין לו תקנה אבל בניו נימולין ונכנסין בקהל דהא איגייר בטבילה וכגר חשיב להכשיר זרעו אבל הוא עצמו לא. ותמוה לן אין לו תקנה דקאמר, מאי היא, אי ס"ל צריך להטיף ממנו דם ברית וכדעבדינן לקטן שנולד כשהוא מהול ליעבד ליה נמי אי לא צריך טבילה לחודיה סגיא ולא אשכחן תנא דסבר צריך להטיף ממנו דם ברית אלא כרשב"א אליבא דב"ש והא פסיקנא הלכה (כשב"א) [כרשב"א] אליבא דב"ה דא"צ. אלא ק"ל הא דגרסינן ביבמות (מ"ו:) מי שבא ואמר מלתי אבל לא טבלתי מטבילין אותו ומה בכך דר"י רי"א אין מטבילין אותו פרש"י צריך שימול ויטבול שמא ערבי מהול וגבעוני מהול הי' ור' יוסי ור"י הלכה כר' יוסי, ש"מ דגר שנתגייר כשהוא מהול שנודע שנולד מהול וכיון דגדול הוא ליכא ערלה כבושה וא"צ להטיף ממנו דם ברית ובטבילה לחודה סגיא וה"ה כאשה וסריס והא דגרסינן ביבמות בגר ערל וידוע שנימול ושמא לשם הר גריזים מהל או ערבי מהול הוא וכיון שמל שלא לשם מצוה צריך להטיף ממנו דם ברית למצוה ולקדשו וטבילה כר"י והא דתניא (יבמות ע"ב.) משוך ונולד כשהוא מהול וגר (מעובדי כוכבים בימים הקדמונים) שנתגייר כשהוא מהול אין נימולין אלא ביום כה"ג (הא) [הוא] בגר שמל ואח"כ נתגייר [והכי אמרי] (ו)רבוותאה בגר (דאי מהיל) [דאימהיל] בארמיותא קאמר ואי' למימר (דר"ח) [דר"י] דקאמר אין מטבילין אפילו במילה לית ליה תקנתא דכיון דאימהל בגיותא לשום הר גריזים או לשום ע"ג איכוון ולא מהניא ליה מילה אחרית'. ובירושלמי דשב(ועו)ת (פי"ט ה"ב) גרסינן המשוך ונולד מהול וא"י שמל ואח"כ נתגייר צריך (אח"כ) להטיף דם ברית [וכו'] לא נחלקו אלא בגר (מעובדי כוכבים בימים הקדמונים) שנתגייר כשהוא מהול שבש"א צריך ובה"א א"צ ומשמע תרי גווני נינהו אבל רש"י פי' בכ"מ גר שנתגייר כשהוא מהול כגון ערבי מהול וגבעוני מהול והא דר"י משום חששא דגבעוני מהול אידחי' ליה מהא דרשב"א ולהכי מסתייע כדפירש' והא דתניא משוך ונולד כשהוא מהול [וגר שנתגייר כשהוא מהול] דנקט משום טבילה שהיא ביום נקיט לה ורש"י פי' כגון ערבי מהול וגבעוני מהול מסתב' דה"ה כאשה וסריס שנכנסין בטבילה תחת כנפי השכינה.
<h2>דף עא.</h2>
השביעי. גר מעובדי כוכבים שנתגייר כשהוא מהול. ומסתברא לן דסגי ליה בטבילה. וכתב רב אלפסי ובעל הלכות דגר אע"ג דאימהל בארמיותא צריך להטיף ממנו דם ברית ועד דמתפח לא מטבלינן ליה. ור"ח כתב שאין לו תקנה אבל בניו נימולין ונכנסין בקהל דהא איגייר בטבילה וכגר חשיב להכשיר זרעו אבל הוא עצמו לא. ותמוה לן אין לו תקנה דקאמר, מאי היא, אי ס"ל צריך להטיף ממנו דם ברית וכדעבדינן לקטן שנולד כשהוא מהול ליעבד ליה נמי אי לא צריך טבילה לחודיה סגיא ולא אשכחן תנא דסבר צריך להטיף ממנו דם ברית אלא כרשב"א אליבא דב"ש והא פסיקנא הלכה (כשב"א) [כרשב"א] אליבא דב"ה דא"צ. אלא ק"ל הא דגרסינן ביבמות (מ"ו:) מי שבא ואמר מלתי אבל לא טבלתי מטבילין אותו ומה בכך דר"י רי"א אין מטבילין אותו פרש"י צריך שימול ויטבול שמא ערבי מהול וגבעוני מהול הי' ור' יוסי ור"י הלכה כר' יוסי, ש"מ דגר שנתגייר כשהוא מהול שנודע שנולד מהול וכיון דגדול הוא ליכא ערלה כבושה וא"צ להטיף ממנו דם ברית ובטבילה לחודה סגיא וה"ה כאשה וסריס והא דגרסינן ביבמות בגר ערל וידוע שנימול ושמא לשם הר גריזים מהל או ערבי מהול הוא וכיון שמל שלא לשם מצוה צריך להטיף ממנו דם ברית למצוה ולקדשו וטבילה כר"י והא דתניא (יבמות ע"ב.) משוך ונולד כשהוא מהול וגר (מעובדי כוכבים בימים הקדמונים) שנתגייר כשהוא מהול אין נימולין אלא ביום כה"ג (הא) [הוא] בגר שמל ואח"כ נתגייר [והכי אמרי] (ו)רבוותאה בגר (דאי מהיל) [דאימהיל] בארמיותא קאמר ואי' למימר (דר"ח) [דר"י] דקאמר אין מטבילין אפילו במילה לית ליה תקנתא דכיון דאימהל בגיותא לשום הר גריזים או לשום ע"ג איכוון ולא מהניא ליה מילה אחרית'. ובירושלמי דשב(ועו)ת (פי"ט ה"ב) גרסינן המשוך ונולד מהול וא"י שמל ואח"כ נתגייר צריך (אח"כ) להטיף דם ברית [וכו'] לא נחלקו אלא בגר (מעובדי כוכבים בימים הקדמונים) שנתגייר כשהוא מהול שבש"א צריך ובה"א א"צ ומשמע תרי גווני נינהו אבל רש"י פי' בכ"מ גר שנתגייר כשהוא מהול כגון ערבי מהול וגבעוני מהול והא דר"י משום חששא דגבעוני מהול אידחי' ליה מהא דרשב"א ולהכי מסתייע כדפירש' והא דתניא משוך ונולד כשהוא מהול [וגר שנתגייר כשהוא מהול] דנקט משום טבילה שהיא ביום נקיט לה ורש"י פי' כגון ערבי מהול וגבעוני מהול מסתב' דה"ה כאשה וסריס שנכנסין בטבילה תחת כנפי השכינה.
הי"ד. קטן חולה אין מלין אותו עד שיבריא. אמר שמואל חולצתו חמה נותנין לו ז' להברותו איבעיא להו מעל"ע בעי' או לא ואסיקנא הכי דבעי' מעל"ע. ביבמות (ע"א.) נמי כי ס"ל לרבא דאמרינן התם כשחולצתו חמה וליתן ליה כל ז' דיהבינן ליה ז' ונימול ליה מצפרא בעיא מעל"ע. והיכא דכאיב ליה עינא או חד מאיברייהו לא מהלינן ליה עד דאיברי התם רפ"א כגון דכאיב ליה עינא ואתפח ביני ביני. ואי אשתכח כחישותא בגופא דחינן ליה כדאמרינן תניא אמר ר' נתן פעם אחת הלכתי לכרכי הים ובאה לפני אשה וכו' ומעשה נמי וראיתי שהוא ירוק ואמרתי המתינו לו עד שיבלע דמו המתינה וחיה וכו'. גאון כך ראיתי כל תינוק שהוא מצער בין מחמת חולי בין מחמת ד"א אין מוהלין אותו עד שיבריא ואם מחמת חולי כבד חולצתו חמה נותנין לו ז' להברותו או מחמת ד"א כדתניא א"ר נתן פעם אחד וכו' הלכך כל קטן שהוא בצער או כחוש בעצמו ממתינין לו עד שיבריא.
<h2>דף עב.</h2>
השמיני. משוך דאר"ה דבר תורה משוך אוכל בתרומה ומדבריהם גזרו עליו מפני שנראה וכו' וקטן שעבר זמנו ושאר הנימולין לאתויי מי שיש לו ב' ערלות אין נימולין אלא ביום רשב"א אומר בזמנן אינן נימולין אלא ביום שלא בזמנן נימולין בין ביום בין בלילה ותניא אין לי אלא שנימול לשמנה שאינו נימול אלא ביום מנין לרבות לט' לי' לי"א ושאר הנימולין שאין נימולין אלא ביום ת"ל וביום השמיני, ש"מ דטעמא דת"ק דדריש ביום ס"ל דכולהו הני נימולין ביום ומשוך נמי אע"ג דמדרבנן הוא אין נימול אלא ביום. בראשית רבה (פמ"ו) תני המשוך צריך לימול רי"א לא ימול מפני שהיא ערלה כבושה אמרו לפני ר"י והלא הרבה היו בימי כוזיבא (ההיא) [הדא] דכתיב המול ימול אילו ד' וה' פעמים.
<h2>דף פ.</h2>
השלישי. בן ח' שאסור לטלטלו ואינו דוחה את השבת ודחינן עד למחר ומוהלין לי' בלא ברכה. כתב הגאון ינוקא דמית ולא הוה ליה תמניא יומין נהגו גבן דמוהלין ליה בביה"ק. גרסינן ביבמות (פ':) תניא איזה בן ח' כל שלא כלו לו חדשיו ר"א סימנין מוכיחין עליו שערו וצפרניו שלא גמרו אבל גמרו אמרין האי בר ז' הוא ואשתהויי אשתהי, והיינו ספק דאמרינן לעיל דמוהלין ליה בשבת ממ"נ וקי"ל כרבי, והלכך בן ח' לא מנכר אלא בשערו וצפרניו שלא גמרו. אבל כתב בעל הלכות בן ח' שאסור לטלטלו היכא דאינסבה איתתא ומית בעלה וא"נ פרש ולא קריב לגבה וליכא לספוקי דאתיליד לז' וט' אבל ודאי בן ח' הוא [אבל מיסמך עילוי טבילה דאיכא למימר דהדא מן דפסקה ולא חזיא דם איעברא והאי בן שמונה הוא. הכי לא תימא, דאיכא נשי דמיעברא דחזיא דם ואיכא למימר דהאי בן ט' הוא] ואית דפסקא כמה יומין ולא מעברא והדר מעברא ואית למימר האי בן ז' הוא ומוהלין ליה בשבת דהא קאמרינן מוהלין ליה ממ"נ ולענין אחולי שבתא מספיקא מחללינן דהא אמרינן ספק נפשות להקל הלכך לא משכחת אלא בבתולה דאינסבה ובעל מית בההוא יומא או בהאי ירחא ובן ח' ודאי [דלא] איבעל אלא חד יומא וקא מניא יומא מני' ה"ה כאבן ואסור לטלטלו וכ"כ רבינו האי ז"ל, וליתא דאכתי איכא למימר אשתהויי אשתהי ובן ז' הוא והלכה כר'. בפר"א (שבת קל"ה:) תניא רשבג"א כל ששהה למ"ד יום באדם אינו נפל אר"י א"ש הלכה כרשב"ג והא דגרסי' ביבמות (פ'.) סימני סריס ובן ח' אין עושין בו מעשה עד שיהא בן ך'. וכתב רבינו אלפסי בתשובה דילי' דליתא דהא קי"ל כר"ש ברי' דרב דימי ברי' דר' יוסף אתיליד ליה ינוקא שכיב בנו תלתין יומין הוה כמאבל עליו א"ל צירייניתא בעית למיכל א"ל קים לי בי' שכלו חדשיו.
